תותחית או מתחזה?

אני אוהבת לדבר על תסמונת המתחזה, לא סתם זו ההרצאה הכי מבוקשת שלי, אני מאד אוהבת לפרק את האירוע הזה שתוקף את רובנו- מעל ל-80% מהאוכלוסיה. אם הקשבת לפודקאסט שלי בנושא, את.ה גם יודע.ת שתסמונת המתחזה פוגעת בעיקר באנשים מצליחים.

עבור אנשים מצליחים, כשכישלון אמיתי מגיע — הוא עלול להיראות כמו ההוכחה הכי חדה: "ידעתי שאני לא מספיק טוב.ה".

זה הרגע שבו המציאות והספקות מתחברים- הנה! זה קרה! ידעתי שלא אצליח.

לא סתם חששתי.

זה מסוכן, כי הכישלון לא רק כואב, הוא גם מאשר את הביקורת הפנימית והספק העצמי.

לפני כחודשיים הסיוט של כל ספורטאי התגשם עבור טניסאית בשם אמנדה אניסימובה: 

היא הובסה בגמר ווימבלדון מול מיליוני צופים 6:0, 6:0 על ידי טניסאית אחרת בשם איגה שביונטק.

אין ספק שתחושת הכישלון הייתה איפשהו בין צורבת למצלקת, ויכלה אפילו לגרום לה להרגיש שהיא איבדה ״את זה״, שהיא לא מה שכולם חושבים.

אבל, בהיותה אלופה ותותחית, היא בחרה אחרת.

מסתבר שכעבור חודשיים, שתי הטניסאיות נפגשו שוב ברבע גמר US Open,

והפעם אמנדה ניצחה בשתי מערכות זריזות.

בריאיון אחרי המשחק היא אמרה:

"The day before the match I prepared mentally more than I prepared physically"

העבודה המנטלית שהיא עשתה היא סוג של כוח־על:

פיזית, אני בטוחה שהיא התאמנה לא מעט לפני רבע הגמר, ומצד שני, בוודאי התאמנה לא פחות (פיזית) לפני גמר ווימבלדון.

אז היכולת לעשות שיפט במוח — להפוך הפסד לאנרגיה, להאמין בעצמך וביכולות שלך, ולנצח! וואו.

נראה שמה שעשה כאן את הטוויסט החזק בעלילה היה העבודה המנטלית.

רובנו אמנם לא ספורטאיות על, אבל כולנו נפגוש כישלונות.

השאלה היא, האם ניתן להם לחרוט את הפחדים הכי עמוקים שלנו?

או שנשתמש בהם כדי לאמן את הכוח שבאמת בידיים שלנו —הכוח שיכול להעיף או לכווץ אותנו - השיח הפנימי שלנו.

אני לא אומרת שזה קל, אני לגמרי אומרת שזה שווה את זה.