מה נשים רוצות? הטייק שלי על יום האישה בארגונים, ב-2026 ובכלל

את הפוסט הזה אני כותבת בדיוק חודש לפני International Women's Day שחל ב- 8 למרץ. יש ארגונים שנערכים שנה מראש ויש כאלה שב-8 לפברואר נזכרים שעדיין אין תוכנית, ובכל מקרה ובכל שלב לרוב כשחושבים על תוכן, מנסים להבין מה ייצר אימפקט, ומה הנשים רוצות.

מכאן יוצאים לדרך בבדיקת המלצות, תכנון, הקצאת תקציב וכו', עד שמוצאים את הכיוון, הספק.ית וכו'.

אז מה בעצם נשים רוצות? תראו, בגדול יש רוצות ויש צריכות, ויש הרבה רעיונות טובים, הנה כמה מהם שעולים לי בשלוף:

• זו יכולה להיות סדנת הגנה עצמית

• זו יכולה להיות הרצאה על השקעות, עם המלצות פרקטיות שמעבירות שליטה מסוכנים בעלי אינטרסים כאלה ואחרים לאישה שעובדת בשביל לצמוח כלכלית

• זו יכולה להיות פעילות חוץ מגבשת, שמחזקת את הקשרים בין נשות החברה

• או פאנל עובדות/מנהלות פנימי שבו ניתנת הזדמנות לחלוק רגעי השראה וחיבור

• זו יכולה להיות סדנת כלי AI או סדנה לניהול זמן ומשימות, או סדנה לייעול ניהול זמן ומשימות בעזרת כלי AI

בפועל, למה יהיה הכי הרבה אימפקט? לפעילויות שנמשכות מחוץ ליום האישה, כמובן. לתוכניות מנטורינג, ללמידת עמיתים ועמיתות, לתוכניות עתודה ניהולית, להקניית מיומנויות שמייצרות השפעה, נראות, צמיחה.

וממה מומלץ להימנע?

כל דבר סטריאוטיפי, בגדול. תבדקו עם עצמכן רגע לפני שאתן מתקדמות עם התוכנית, אם היא באמת משרתת את המשתתפות בה ולא משעתקת ציפיות מגדריות במסווה של העצמה

ומה עם הגברים? שואלות אותי הרבה. האם לעשות אירוע לנשים בלבד? התשובה שלי מתחלקת ל-2:

1. כשיש רק נשים בחדר, הביטחון הפסיכולוגי גבוה יותר, והמרחב מאפשר שיתוף ושאלות בלי פילטרים.

2. כשיש גם גברים בחדר, נפתחת הזדמנות עבורם להבין טוב יותר עם מה נשים מתמודדות, לחוות לרגע איך זה להיות במיעוט, ולפתח מודעות לדפוסים שלא תמיד שמים לב אליהם. כמו למשל אישה שסיפרה באחת ההרצאות שלי שתמיד מבקשים ממנה לסכם את הפגישות — שבהן רוב המשתתפים הם גברים.

למה אני מדברת בעיקר על תסמונת המתחזה ביום האישה, כבר שנה שלישית ברציפות?

כי זו התמודדות נפוצה, לא פשוטה, כי לא תמיד אנחנו יודעות שיש לזה שם, אבל זה בהחלט יכול לפגוע בצמיחה שלנו. כי יש כלים פשוטים יחסית שמאפשרים גם לקולגות וגם לחברות לעזור זה לזו ואחת לשניה. כי זה נפוץ יותר כשאת במיעוט (ככל שאדם מרגיש פחות שייך תחושות ההתחזות מתחזקות), וככל שעולים בסולם הדרגות רואים פחות ופחות נשים. 

בסופו של דבר, יום האישה הוא לא רק הזדמנות עבור ארגונים לעצור, אלא הזדמנות לבחור-

אם להביא תוכן שנשאר ברמת החוויה, או כזה שנותן שפה, כלים, ומודעות.

העיסוק בתסמונת המתחזה הוא דוגמה טובה לכך: לא כי זו “בעיה של נשים”, אלא כי זה מנגנון סמוי שפועל דווקא אצל מי שמבקשות לצמוח, להתפתח ולהשפיע — ולעיתים עוצר אותן מבפנים.

יום האישה מאפשר להוציא את זה לאור, לתת לזה שם, ולספק כלים פשוטים להתמודדות ,  כדי לאפשר לנו לפעול עם יותר דרגות חופש וביטחון.

ואולי זו התשובה המדויקת שלי לשאלה מה נשים רוצות, במקום העבודה:

לא עוד מחווה, אלא כלים שמחזקים בחירה מודעת בתוך המורכבות שהיא החיים עצמם.